בין טייבה לעפרה / רשמים מכנס הפתיחה של במה מחוננת תשע"ד

יצאנו היום, קבוצת תלמידים ממרכז דעת, לסנימטק בתל אביב. אם אתם תוהים לעצמכם מה חיפשנו שם, כנראה שלא שמעתם על "במה מחוננת", פרויקט ארצי בו נוטלים חלק מרכזים רבים למחוננים ומצטיינים. התלמידים שמשתתפים בפרויקט מציגים רעיון לסרט בתור מפגש ראשון שלאחר מכן יהפוך לסרט של ממש בעזרת מנחה המגמה - במקרה שלנו: רענן זיו.

אבל - מכיוון שרענן נקרא אל הדגל (להנחות סדנה בכנס!) הוטל עלי ליווי התלמידים בכנס. הרשמים לפניכם...

טייבה ועפרה

הגענו לעיר הגדולה ופגשנו המון אנשים. בסדנה שלנו היו שותפים תלמידים ממרכז דעת ותלמידים ממרכז למחוננים בטייבה. לא, לא טייבה ששוכנת למרגלות הר בעל חצור בשכנות לעפרה. מדובר בטייבה שנמצאת ב"משולש". המנחה של הקבוצה שלנו, הילה, הבינה מהר מאד מול מה היא ניצבת: היא אמורה להעביר סדנת כתיבת תסריט כאשר חלק ניכר מהקבוצה אינו מבין את שפתה... 

עד מהרה נכנס לתמונה גבי. גבי הוא המורה לקולנוע בטייבה ושולט היטב בעברית אם כי ניכר שערבית הינה שפת האם שלו. כמה משפטים של הילה, תרגום חופשי של גבי וחוזר חלילה. מרב ערבית, באיזשהו שלב התחלתי לדמיין שאני מבין מעט ממה שגבי אומר...

הילה ניסתה להתקדם בסדנה וחילקה אותנו לשתי קבוצות הטרוגניות בהן יש גם תלמידים מדעת וגם תלמידים מטייבה. התלמידים היו צריכים למצוא מקום לעלילה שלהם. היה זה אך טבעי שהמקום הנבחר יהיה אי שם בין טייבה ועפרה. 

הסברתי לגבי (שהעביר לתלמידים שלו בשפתם) שעפרה זהו שם של מקום תנכ"י. הערבים שרצו לשמר את השם התנכ"י, לא יכלו לעשות זאת מכיוון שהשם עופרה מזכיר מדי את המילה הערבית "עיפרית" שמשמעותה שד. לכן, רצו הערבים לשמר אבל עם משמעות חיובית ושינו ל"טייבה" שמשמעותו "טוב". גבי התלהב להבין את הקשר בין טייבה לעפרה והוחלט שמקום העלילה יהיה בשער האחורי של עפרה, המקום בו עפרה נושקת לטייבה. 

והעלילה? 

בחצי אוזן שמעתי את העלילות שנטוו על ידי התלמידים שלנו: היתה עלילה שעסקה בזוג אנשי תקשורת מתחרים ובמשברים ביניהם. מקום העלילה היה הסנימטק...

הקבוצה השנייה הלכה לכיוון של טייבה-עפרה. גיבורי העלילה, אורחים מ"טייבה המשולש" שבאו לבקר ב"טייבה רמאללה", נתקעו בשלג יחד עם תושבי עפרה. בקור וללא חשמל. זר לא יבין זאת אבל למתבונן המקומי היה נראה שיש כאן תרפיה בכתיבה...

בחצי הפנוי של האוזן ניסיתי לעקוב אחר העלילה של תושבי טייבה. הם, שלא יודעים שלג מהו ולא היו בפוסט טראומה מהסופה האחרונה, טוו עלילה סולידית יותר. בעוד אנחנו נתבקשנו לספר סיפור שהולך ומסתבך, התלמידים של טייבה נתבקשו לספר סיפור שכמוס בו סוד מתחת לפני השטח. הסיפור שלהם נסוב סביב שלושה ילדים שהתכתבו בפייסבוק: סמי, אדם ועוד אחד שאיני זוכר את שמו. היתה חשיבות לשמות מכיוון שמדובר בשמות שקיימים במגזר הערבי ובמגזר היהודי גם יחד. התכתובת בפייסבוק היתה באנגלית וכך נוצר מצב בו ילדים ערבים ויהודים מדברים יחד מבלי לדעת האחד על לאומיותו של חבירו. חברות וירטואלית נוצרה אף ללא מפגש אמיתי. רק במפגש פנים אל פנים, כאשר מוציא הילד הערבי כריך של "בשר בחלב", מבין הילד היהודי שמשהו כאן לא כשורה.

(שווה ציטוט: כאשר נכנסה המדריכה של משרד החינוך לבדוק אם אנחנו צריכים עפרונות, דפים או משהו אחר, ענתה המנחה שלנו, הילה: "שפה משותפת". אכן שפה משותפת לא היתה אבל מסתבר שזה מצע נהדר לתסריט. תארו לעצמכם תסריט שבו "הכל בסדר, כולם מבינים את כולם ואין מתחים"... משעמם!!)

ואחרי הלם התרבות הראשוני בואו נעבור לדברים נוספים...

הצגות התסריטים השונים

כל אחת מהקבוצות שהגיעו ממרכזי המחוננים השונים ברחבי הארץ, היתה צריכה להציג את הרעיון העיקרי של התסריט שלה. היו קבוצות שעשו זאת טוב יותר והיו שפחות אבל הקבוצה שלנו הציגה את הנושא בתמציתיות ובבהירות. העלילה נסובה סביב תותים וחוטי משי ומי שרוצה לדעת ממש מה העלילה - יצטרך לחכות שהסרט יהיה מוכן...

לא פשוט לעמוד מול מאה צופים ולדבר על הפרויקט והתלמידים שלנו עמדו בזה בגבורה..

(שווה ציטוט: "עכשיו אני מבין מה הכוונה בביטוי 'פחד במה' ") 

אגב, כדי לקבל עוד מנת גבורה הלכנו לקבל השראה קצת מבאטמן אבל היינו צריכים לחזור מהר כי היה לנו לו"ז צפוף ועמוס...

מה עוד היה לנו? 

שמענו עוד שתי הרצאות מעניינות: הרצאה של יוני גודמן בנושא אנימציה והרצאה של שירלי ברקוביץ' על סרטים דוקומנטריים.

יוני הדגים לנו טכניקות שונות ליצירת אנימציה. בעזרת גזירה של דמויות, בעזרת מצלמת אינטרנט פשוטה, בעזרת משטח ציור אלקטרוני ועוד. ראינו גם מבחר מיצירותיו של יוני שהיו ברובן יצירות מסחריות: פרסומת ל Fanta, פתיח לסדרות שונות ואפילו סרטון תדמית למכשירים לניתוחים לפרוסקופיים.  

שירלי ריתקה אותנו עם סרטים דוקומנטריים. שירלי בעצמה צילמה סרטים דוקומנטריים שונים. בסרט דוקומנטרי נאלץ הצלם לעתים לשהות שעות ארוכות במחיצתו של המצולם, לישון איתו, לאכול איתו ובקיצור, לחיות איתו. ברגע שהצלם חי עם הגיבור הדוקומנטרי הוא מגיע למצב של כמעט טשטוש גבולות בין תיעוד הסצנה ובין החיים בתוך הסצנה. דמיינו את שירלי צוברת 150 שעות צילום עם חסרת בית במשך ארבע שנים. היא וודאי היתה בחלק מארבע השנים האלו חסרת בית בעצמה. 

זהו. סיימנו יום מעניין ומעשיר, הנהג של החברה לפיתוח, שלומי, הגיע בדיוק בזמן כדי לקחת אותנו חזרה הביתה וכך הגענו עייפים אך מרוצים.

לאחר היום הזה אני כבר מתוח לראות מה קרה עם "התותים של מרכז דעת". רוצה לראות כבר את התסריט מתפתח, משתכלל ומוקרן על מסך הסנימטק. 

(לטובת מי שלא חי במאה הזאת/ לא היה מעולם בהוגוורטס - התלמידים פגשו גם את דובי, גמדון הבית)