בית הספר דעת לתלמידים מחוננים ומצטיינים בעפרה - המרכז האזורי לתלמידים מחוננים ומצטיינים של המועצה האזורית מטה בנימין.
שתיקה רועמת
חשיבה יצירתית עשויה לסייע להבחין בנתונים במציאות ולנתחם.
הרבה יותר קשה להבחין במה שאיננו בנמצא.
משחק ילדים חביב נקרא 'מה חסר בגננו הקטן'. מציבים מספר עצמים, והמשחק מתבונן בהם. לאחר מכן מסירים אחד החפצים בהעדרו, והוא נדרש להבחין מה חסר.
זוהי רמה קלה יחסית של חשיבה, מאחר שחפץ שכבר נכח סולק. מדובר בפעולה שיצרה היעדרות, הרבה יותר קשה להבחין במה שלא היה בנמצא כלל.
חשיבה מתקדמת כזו, מתוארת בקטע נהדר מעלילות שרלוק הולמס, שנבחר בצדק כציטוט בגב הספר, ואף הפך לכותר עצמאי בפני עצמו: המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה.
זה דבר התעלומה: סוס מירוצים מצטיין נעלם ערב תחרות מכריעה, ומאמנו נמצא מת. הולמס מפענח כמובן את התעלומה בקלות:
"האם יש נקודה נוספת שהיית רוצה להסב את תשומת לבי אליה?"
"למקרה המוזר של הכלב בשעת לילה."
"הכלב לא עשה שום דבר בלילה "
"זה היה המקרה המוזר " ציין שרלוק הולמס
(שרלוק הולמס, כל הסיפורים חלק א עמוד 278-279)
כלומר: מכך שהכלב הביתי ל א נבח, הבין הולמס כי הפושע היה מוכר לכלב, או במילים אחרות מבני הבית, דבר המצמצם את האפשרויות במידה ניכרת.
פשוט לכאורה, אך יש לשים לב לנביחה שאיננה.
ומכאן אל הקודש: לעיתים ישנה סוגיה בגמרא, המסתיימת במסקנה שאיננה מובאת להלכה ברמב"ם. מורי ורבי, הרב אריה שטרן, היה מכנה מצב זה 'שתיקה רועמת'.
לומד רמב"ם על הסדר, יתקשה בדרך הטבע לשים לכך לב, אולם לומד סוגיה בגמרא שיעיין ברמב"ם (כגון דרך גמרא הלכה ברורה), עשוי להרגיש בחסר, ולומר לעצמו: דבר זה אומר דרשני, ולהעמיק בהתבוננות מהי באמת מסקנת הגמרא.
למעוניינים הרי דוגמה פשוטה יחסית:
ערוך השולחן אורח חיים סימן ב, סעיף ח
כתבו רבותינו בעלי השולחן ערוך בסעי' ד' :
ינעול מנעל של ימין תחלה ולא יקשרנו ואח"כ ינעול של שמאל ויקשרנו ויחזור ויקשור של ימין ובמנעלים שלנו שאין להם קשירה ינעול של ימין תחלה וכשחולץ מנעליו חולץ של שמאל תחלה
וביאור הדברים דהנה בכל מקום חלקה התורה כבור לימין כמו בעבודת בהמ"ק שרק ימין כשר לעבודה וכן בהזאות על בוהן יד ובוהן רגל בפ' מצורע כתיב [ויקרא יד, יד] הימנית וכן בכל מעשי ידי אדם הימין היא העיקרית לכן ילבישוה תחלה ולכן בחליצה יחלוצו השמאל תחלה כדי שהימין תהיה מלובשת עדיין דכבוד האבר הוא כשהוא מלובש
אמנם בקשירת תפלין מצינו שהתורה חלקה כבוד לשמאל שהתפילין קושרין על יד שמאל ולכן כל מה שלענין קשירה חולקין כבוד לשמאל וכל לענין נעילה והלבשה חולקין כבוד לימין תחלה וזהו לפי דברי הטור וש"ע וכן הוא בגמ' שבת [ס"א.] דאמר רנב"י דהכי עביד מר בריה דרבנא וכל רבותינו הראשונים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והמרדכי והסמ"ג השמיטו לגמרי ולא הזכירו ענין זה כלל וטעמם ברור משום דאח"כ אומר שם אמר רב אשי חזינא לרב כהנא דלא קפיד ע"ש ורב אשי הוא בתראה ...
ומ"מ בטוש"ע חששו לזה כיון שרנב"י אמר ירא שמים יוצא וכו' ועלינו לקיים דברי הטור וש"ע.
לסיום, הרי דוגמה בה עסקנו עם הילדים הבוגרים:
הסוגיה היא: האם יכול אדם לסכן עצמו למען הצלת זולתו?
בשאלה זו נחלקו הבית יוסף והרדב"ז. הבית-יוסף מביא זאת כחלק מן הציווי 'לא תעמוד על דם רעך' והרדב"ז מכנה זאת בחריפות חסידות שוטה.
פשט הגמרא לכאורה ברור להתיר, אם לא לחייב:
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף עג עמוד א
מנין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו? תלמוד לומר לא תעמד על דם רעך.
מאוד מסתבר להניח, כי הצלת טובע, או מי שחיה או שודדים תוקפים אותו, כרוכה בסכנה.
אף על פי כן הגמרא כוללת מצבים אלו בציווי 'לא תעמוד על דם רעך.
לכאורה מכאן ראייה לחייב ניסיון הצלה גם תוך הסתכנות. אולם הגמרא ממשיכה:
והא מהכא נפקא? מהתם נפקא: אבדת גופו מניין - תלמוד לומר והשבתו לו!
וזה מכאן נלמד!? (הרי) משם יוצאת (הלכה זו): (מבינים: השב את אחיך - לו).
- אי מהתם הוה אמינא: הני מילי - בנפשיה, אבל מיטרח ומיגר אגורי - אימא לא, קא משמע לן.
אם משם, היינו חושבים בטעות, שאלו הדברים בגופו, אבל לטרוח ולשכור שכירים – נאמר שלא – השמיעו לנו (הפסוק הנוסף שישנו חיוב גם להוציא כספים על הצלת הזולת).
כלומר: פסוק אחד מלמדנו את עצם החיוב להצלת הזולת. ומהו תפקיד הפסוק השני?
ללמדנו שאדם נדרש גם להוצאות כספיות.
נשים לב באיזה תירוץ ל א השתמשה הגמרא:
הרי יכלה הגמרא לתרץ: 'ומן הפסוק השני נלמד, שעל האדם אף להסתכן למען הצלת זולתו'.
מעובדת היעדרו של תירוץ זה, ומנקיטת החידוש הקטן יותר, שעל אדם להוציא כספים לשם הצלה, ניתן להבין שהחידוש הגדול יותר, שיש אף להסתכן, איננו נכון, ולפיכך לא כתבה אותו הגמרא. (בערכי חיבור זה מצאתי שכבר עמד על כך בפירוש 'ערוך לנר').
אם כן, לשתי הדעות, המחייבת סיכון והשוללת, ניתן להביא תימוכין מן הגמרא ואין מכאן ראיה להכריע.
חשיבה זו מופיעה פעמים רבות בגמרא, כשמסיקים מחידוש קטן שהוזכר במשנה, שכנראה חידוש גדול יותר איננו נכון, אחרת היה הוא מובא חלף החידוש הקטן.
לנו , כמורים, הורים ואנשי חינוך ניתן לצרף קריאה לשימת לב לילד הביישן, שאינו מתבלט לחיוב או לשלילה, שלכאורה אין לו מה לומר, שבקושי מבחינים בהעדרו... לעיתים שתיקה רועמת.
תן לחכם ויחכם עוד...
