משימת כתיבה יוצרת / הרב יעקב פלג

סולון בלודיה                 ב.ז.ה.     עריכה: יעקב פלג

 סולון הגיע לסרדס, לקרסוס מלך הלודים העשיר. קרסוס ביקש לכתחילה, כדרך פשוטי הבריות, להפליא את סולון על ידי רוב עשרו ואוצרותיו. אבל היווני הסתכל בכל התפארת המיותרת הזאת, בשקט ובאדיבות-רוח בלבד. הוא לא נדהם ולא הביע כל תמהון, ככל שציפה קרסוס. אבל אף-על-פי-כן הסביר פנים לאורחו,
והטה אוזן באורך רוח גם להערות הפילוסופיות, שנשא לפניו על האושר האמיתי. סולון, למשל, חשב בגלותו זו, שבחר בו לנפשו, שאין לחשוב שום אדם למאושר לפני יום מותו. אבל דעתו של קרסוס הייתה אחרת לגמרי. הוא היה מאושר. לודיה, הארץ העשירה, שלו היא וכפופה לו. מפני הפרסים והיוונים אין הוא מתיירא, ובתוך הארץ הפנימית שלטה מנוחה זו, שעשתה את השלטון מלא נחת כולו. על כל אלה אותה הרחבת הדעת של חיי המשפחה... היה אורחו באותם הימים גם ממשל-המשלים איזופוס. לפני פייטן משכיל זה גילה קרסוס את לבו על דבר שוויון רוחו של סולון.

"אל-נא תתמה, הה, מלכי,” קרא איזופוס. “כך דרכם של חכמים. החולף אינו לוקח את ליבם. הם משתעשעים כל הימים במחשבות כגון חתלתול זה בפקעת הצמר.”

ימים רבים עשה סולון בסרדס, ומיום ליום הלכה וגדלה יראת הכבוד בלבו של קרסוס לאותו בן אתונה, שהיה קפדן כל כך, ועם זה בעל מזג טוב. מעט מעט, הרגיל עצמו לשאול בעצת סולון בכל עסקי המדינה החשובים. כך אירע, שיום אחד נחו יחד המלך, הפוליטיקאי מיוון, וממשל המשלים. קרסוס הריק מתוך שתיקה  נדירה את ספל המשקה שלו. מחולות וחלילים לא עצרו כוח למחות את העבים שריחפו על גבי מצחו. מצב רוחו זה של המלך עורר לבסוף את תשומת ליבו של איזופוס. 'אגיד לכם את אשר על לבי' אמר המלך, ורמז לעבדים שיסתלקו. אחר המשיך: 'ביום זה הוטל עלי למלא חובה קשה מכל החובות בימי מלכותי, שבאה עלי לפתע פתאום כגורל כבד. מעולם לא התפללה נפשי בחום כיום הזה, שאקבל משמים אות לבחירת הדרך בה אלך'.

 'מהו הדבר, קרסוס'? שאל סולון בשקט.

-       'עלם מצאצאי היונים הופיע ובא לפני, וביקש לו את בתי אומפלה לאישה'.

-        'כלום מזרע מלכים הוא'? שאל אזופוס.

-        'מי יודע אם לא חשוב הוא מכל המלכים' ענה קרסוס, 'אבל אביו אינו אלא בעל מלאכה פשוט'.

-        'איני יורד לסוף דעתך ' אמר סולון.

קרסוס ענה: 'העלם הזה אומר, שמצא דבר שעל ידו יכלה לעולם עוני האדם מעל פני האדמה. את הדבר הזה הוא מבקש ליתנו לי, או, נכון יותר, לבני האדם כולם במתנה. בשכר זה רוצה הוא לישא את בתי אומפלה.        

 סולון ישב וחקר: 'מהו שמצא לדעתו'?

-          'הוא עצמו יבאר לכם את הדבר' אמר קרסוס, ופקד לקרוא לעלם.

 אבקוסמוס איש בוליסוס נכנס ובא. תואר אצילים תוארו, לחייו הצהירו מתוך הזקן הבהיר והצעיר. בייחוד היו צוחקות וגאות עיניו הכחולות.

 -  'אבקוסמוס', אמר המלך רכות,'הללו ידידי הם. יכול אתה לדבר בפניהם כרוחך, ככל אשר דברת לפני. הודיענו נא את אמצעי-הפלא שמצאת'.

-       'הנה זה כאן, אתי' אמר אבקוסמוס בקול נלבב שנגע ללב השומעים, והרים בידו  שק קטן.

-        'מה כאן אתך, זהב'? שאל איזופוס.

-  'רב מזה' חייך אבקוסמוס. 'רב יותר מזהב. קמח'.

 ממשל המשלים פנה אל סולון בבדיחות הדעת: 'האכסנאי הנחמד שלנו אומר לשמח אותנו היום במשחק ההיתולים להפליא'.

 - 'לא' קרא קרסוס בקוצר רוח. 'העניין הזה נכבד הוא. על כל פנים לדעתו של זה. פתח פיך אבקוסמוס'. 

-  'קמח הוא' חזר העלם. 'קמח שאני עצמי יצרתיו'.

איזופוס צחק וידיו על כרסו. 'בוודאי. מובן מאליו. זרעת על פני שדה חרוש, קצרת את החיטים וטחנת את הגרעינים בין שתי אבני הריחיים. אבל מעין זה כבר גונב לאזני לא אחת'.

אבקוסמוס הביט בעיניים שקטות מעבר לצוחק והלאה. 'לא חרשתי ולא זרעתי. לא קצרתי גם חיטים. ממילא לא יכולתי גם לטוחנן בין שתי אבנים. את הקמח הזה עשיתי באופן אחר.

-  'באופן אחר'!?' גמגם סולון.

 -  'והוא דומה לטוב שבקמח-החיטים' הוסיף קרסוס. 'אותו הלחם שממנו אכלנו היום – מן החומר הזה נעשה'  

      -    'טעמו מצוין היה' תמה איזופוס.

סולון פנה אל העלם ודיבר קשות: 'אל נא תחמוד עמנו לצון, הנער. אם גם המלך מבדח את דעתו על ידך, הרי שיראת-הכבוד מפני בני אדם מבוגרים, חייבת למנוע אותך מלבוא לפניהם בדברי הבל כאלה'.

 אבקוסמוס ענה בשקט: 'יודע אני כי סולון אתה, ואני מכבד אותך. אבל אני נשבע בחיי שדברי אך כנים הם. אני מצאתי את האמצעי ליצור קמח בלא תבואת-שדה. אני עושה אותו מחומר שמצוי בטבע בכמות.

שלא תכלה לעולם, ואני יכול להכין כל כמות שיהא עם רצוני לייצר, ובעמל כלשהו. את עונת השנה של עובדי האדמה למאות, יוכל למלא באמצעי שלי, אדם אחד וביום אחד

-"קרא בשם אותו אמצעי", אמר סולון, ”או שאני בז לך כלשקרן".

 אבקוסמוס ענה: “לי אין מאומה מלבד סודי זה. למלך ידוע בשכר-מה נכון אני למסור אותו. אבל רק בשכר זה, ולא בעד כל הון שבעולם. מוטב שיקרעוני לגזרים. יכול אני להפוך את המצאתי לממון, אילו רדפתי אחרי רווחים פחותים, אולם מי שחננו אותו משמים בחסד מיוחד כאשר חננו אותי, חייב לתת את סגולת היקר רק בשכר היקר בסגולות. ביום שבו תתמלא בקשתי, אתן לאנושות במתנה את הלחם. לחם בלי זיעת אפיים, בלי אימת בצורת. בשפע, ולנצח'.

קרסוס אמר : 'שמענו את דבריך. לך והמתן להחלטתי!'

-       'אם כך הוא הדבר' -אמר איזופוס- הרי יכול הוא על כל פנים להתחיל ולעשות מיד קמח למען העניים. על שום מה ירעבו אלה ללא צורך אפילו שעה אחת? את סודך, אבקוסמוס יקירי, רשאי אתה לשמור לעצמך לעת עתה, אבל אם לב בשר בבשרך ואם אתה מבקש לשאת חן בעיני אלה אשר לב אדם להם בבשרם, כי אז מוטב לך להתחיל מיד בנדיבות רוחך'.  

-       -'בחפץ לב' אמר אבקוסמוס, 'רק יערוב לי המלך שלא ייעשה כל ניסיון לשמור את צעדי ולרגל אחר מעשי'.

-        'אבקוסמוס, דבר המלך נתון לך'!         

     העלם השתחווה והלך.

'ועתה, מה דעת ידידי'? אמר קרסוס בשעה שהיו שוב לבדם.

 -'תן לו את בתך, מלך לודיה'! קרא איזופוס בהתלהבות.

 -  'ועצתך,סולון, מהי?

-       'המיתהו'!

קרסוס ואיזופוס הביטו נפעמים בפני בן אתונה. אש זרה יקדה בעיניו.

המלך התאושש ראשון: 'כוונתך, סולון, אם כיזב לי'?

- 'לא, מלך הלודים, המיתהו, אם את האמת דיבר'!

-       'סולון, איני יורד לסוף דעתך'! נאנח איזופוס. 'אתה אמר להרוג את גדול המיטיבים אשר לגזע האנושי!'

 - 'ורגע אחד לא אהרהר חרטה על כך!' אמר סולון.

-       'ואולם אני,' אמר קרסוס, 'אני אמנם כועס על אותו עלם שמעז לשאת עיניו אל בתי- אבל להמיתו? לא יעלה כלל על דעתי!' 

 על זה ענה סולון בחרון קר: ' אם כן, אינך ראוי להיות מלך!'

         איזופוס התחלחל, וביקש להתערב על מנת להפיס את דעת המלך, אבל קרסוס חייך:

         'מלך אני למדי לשאת דבריו הקשים של אדם. פרש נא רעיונך, סולון יקירי!'.

         'רעיוני, קרסוס, פשוט הוא כמו תמיד: פשוט כרעיונכם. ההבדל הוא רק במידת הזמן. אתם מודדים את תועלת הדברים לפי השעות, השבועות או השנים , בשעה שדרך אצבעותי מסתננים הנצחים. האדם הצעיר הלזה, הוא אחד הסכנות הגדולות מכל הסכנות שנתרחשו אי פעם על העולם. האדמה נותנת פריה לא משום שכך טבעה, אלא מפני שהיא טבולת בזיעת אפיו של העובד. והעלם הזה בא לשנות את הדבר הזה. חסרי-דאגה מבקש הוא לעשות את בני האדם, בן-בליעל זה. את הטוב מכל הטוב אשר להם, הרעב, אומר הוא לגזול מהם. ואחר כך מה? עם חלוף עבודת האדמה, יחלפו שוב כל הקבע, כל חוש האזרחות והתרבות. מלך הלודים, המיתהו אם מלך אתה!

  -  'סולון, אתה מהממני כולי' נאנח קרסוס.

-'מלך חייב לדעת להמית' המשיך סולון ללא רחם. 'אבל לא רק את הרעים, את החוטאים, מעשה זה נקל הוא ונעים. גם את הטובים חייב הוא להשמיד, אם טובת העם דורשת זאת. לפיכך, אין גבוה ממך בבשר ודם, כדי שתוכל להוציא לפועל מעשים כגון אלה.זוהי הכוונה הנסתרת של שלטונך. אותו ממשל-משלים כאן חושבני בוודאי לחסר-לב. יהא כך. רשאי אתה לתארני בשיריך כחיה רעה, איזופוס, זו זכותך להיות עממי. אבל אני אומר לכם שאין מעשה גדול מזה שיש לעשותו בימינו מלהמית את העלם הרענן הזה, ששבה את לבי למן הרגע הראשון. אני אבכה עליו כאשר ימות. אבל שבעתיים יהיה עלי לבכות עליו, אם ישאר בחיים. אם נרצח אותו נפש – עשינו מעשה רב למען העולם כולו, ונישא את שכרנו בהכרתנו. מעשה כביר ונעלם יהא זה, אחד מאותם המעשים הכבירים, ששום כותב דברי-הימים אינו רושם אותם'.

-'לאט לך!' אמר המלך בהתרגשות. 'עוד לא נפל דבר!'.

-'תודה לאל' פלט איזופוס בהקלה. 'ברוך שלא עשני פוליטיקאי. שמעני נא, סולון הטוב, אילו נכון הדבר הכל כאשר דברת, מי לידך יתקע אם מחר לא ימצא אחר מה שמצא אבקוסמוס? מקרה הוא שהעלם בא הלום,  ושהדברים האלה נודעו לנו. ואת הלז, האחר, לא נדע אנחנו, והוא יביא קץ לרעב. מעשה , שבדרך אגב, אני לא אבכה עליו, לפי שאני, סולון, יודע טעמו של רעב מה הוא, ואולי לפיכך נעשיתי משורר עממי.'

סולון ענה: 'אני מכבד את טענותיך, איזופוס . ייתכן שיהיה לו לאבקוסמוס ממלא מקום. השאלה היא רק מתי. אלפי שנים יכולות לעבור. אלה אינן אבודות לגזע האנושי   כפי שאתה חושב בטוב לבך הפייטני, אלא מוצלות. העבודה בפריחתה הנאצלה הופכת לאמנות, כשם שהמחשבות על התועלת הפרטית עשויות להתעלות עד לידי הפילוסופיה העליונה. יכול אני לתאר, שבני האדם אשר לדורות הבאים יסעו בעגלות מהירות יותר מאשר אנחנו כיום. כמו כן יכול אני לדמות ספינות משוכללות יותר מאלו שלנו. אל נא תשתקו את רוח ההמצאות! אולי עוד יבואו ימים לאנושות שבהם לא תהא זקוקה עוד לרעב. למרחקים כאלה, אמנם, אין עיני צופיה.

קרסוס, המת נא את אבקוסמוס!...  עודך מהסס! אם כן אבוא אליך בהצעה: עוד חי איתנו אדם אחד, והוא החכם בכל היוונים. יבוא הוא ויכריע במחלוקת זו!'          'תאלס איש מילטוס?' אמר איזופוס.

'תאלס!' אישר סולון. 'הודיעהו פשר כל הדבר. ידידנו איזופוס יכתוב את הדברים בלשונו הברורה והנאה. על אודותי אל תספר מאומה. יביע נא את דעתו החופשית, וכל אשר יגיד, אחשוב גם אני לנכון לקיים'.

-'טוב!' קרא קרסוס, ששמח להשתמט לעת עתה מהחלטה. 'יודיענו נא תאלס מהי החובה למלא במקרה מיוחד כזה, שלא היה עוד כמוהו'.

למחרת יצאו שליחי המלך דחופים למילטוס. עד מהרה באה גם תשובת החכם וזו לשונה: 'המלך! עליך לתת לי פנאי למחשבה. בשאלה מוסרית קשה כזו, אין אני יכול להודיעך מיד את דעתי האחרונה'.

עברו ירחים וחלפו. מתאלס לא בא כל מענה. קרסוס שלח שליח אחר למילטוס, והלה חזר וידיעה משונה עמו. תאלס שם לדרך פעמיו, ואין יודעים לאן. קרסוס נענע ראשו בעצב ובכעס,  אבל סולון אמר:'הנח נא! תאלס יודע את אשר הוא עושה. עוד תזכה לקבל את החלטתו. כטעם הפרי הבשל יהיה טעמה'.

בינתיים הלכו העניינים בסרדס והתפתחו. אבקוסמוס היה לחבר טוב למלך ולאוהביו. מיום ליום גדל בעיניהם החן אשר לרוחו, עם העוז והגברות אשר לתכונתו. על כולם אהבו סולון עצמו. לא אחת אמר אל העלם:'חפץ הייתי שבני יהא דומה לך, לאחר שאחזור מגלותי ואשוב לראותו!'.

אז היה קרסוס מצדד את אורחו ושואל אותו בסוד: 'כלום עדיין עומד אתה על דעתך'?

-'עדיין!' הייתה תשובתו התקיפה של סולון.

אל הנסיכה היה רשאי אבקוסמוס להתוודע, והיא נאותה להנשא לו.

אולם, אביב משונה היה זה בלודיה, שעשה את הבריות עליזים ומדוכאים כאחד. עושר פלאי נשתפך על הארץ. לא היו עוד מחוסרי לחם וקבצנים. הדבר התחיל לפני חדשים אחדים עם אותה חלוקת הקמח חינם, שיצאה לפועל בפקודת המלך בסרדס, ובכל שאר הערים שבארץ. תחילה נטלו רק העניים. אבל הואיל והכמות גדולה הייתה, כגודל חסדו של השליט, וכל אחד יכול היה לקבל את הקמח ככל שנחוץ היה לביתו ולמשפחתו, באו מעט מעט גם האחרים. שקקו החיים כמסביב לבאר מים. בדליים מלאים הלכו. מקצתם בקשו לדעת את פשר הפליאה הגדולה, ומצאו שעל ידי פוליטיקה חיצונית עלתה בידו של קרסוס להכניס את כל תצרוכת הלחם של הארץ בכמויות כאלו. אולם, רובם קבלו את הדבר בלא הרהור, ושמחו למתנת האלוהים, עד אשר קהו חושיהם בחזור הפלא בלא חליפות מיום ליום.

כמובן, היו גם כאלה שכל העניין לא נעם להם: עובדי האדמה, בעלי הנכסים והסוחרים. לתבואה לא היה עוד כל ערך. העבודה הוזנחה באמצע. שדות התבואה הפורחים של לודיה היו לשממה. איש לא טיפל בהם ולא דאג להרחיק מהם מזיקים. צפורים ורמשים השחיתו כל חלקה- אך מי ישים לב לכך? העוני הגמור, הרעב ללחם, לא הפחידם עוד, כל עוד אוצרות המלך לא התרוקנו – והם לא התרוקנו. ככל שגדל הצורך, כן גדל המלאי. כך, מסרו עצמם עובדי האדמה -אם אמנם מתוך חירוק שיניים- בידי הגורל הזה של השפע.

על הלודים שלא חיו מעבודת האדמה אלא התפרנסו ממלאכות אחרות, השפיע המצב החדש כרוח קדים מייגעת ומיישנת. רפתה כל תנועה. הגברים נעשו עצלים, ועם זה נטולי כל מנוחה. לא היו להם עוד הדאגות הנחוצות והמועילות, ונתמסרו לבילוי זמן שבבטלה ושבסכנה. מדנים פרצו בין אחים, וגברו מעשי ההוללות, לפי שכוחות האומה ללא פעולה בקשו להם מוצא. התחילו מתעסקים גם בענייני המדינה והפוליטיקה, ומתוך התקוממות וסוררות. רגנו בסתר על קרסוס, וקמה מפלגה מהפכנית, שראשי המדברים בה היו מן השדרה של בעלי הנכסים הזעירים שהתרוששו. 'הנה הם, המרדנים שלך, קרסוס' אמר סולון. 'לי ידועים הם מאתונה. בני האדם שווים הם בכל מקום'. ואילו אחד המצביאים הנרגנים של המלך אמר: 'מה שדרוש להם, ללודים, שלנו היא מלחמה קטנה. עליהם או לנצח, או לקבל מכות על מנת לשקוט. יכולני למשל , להתגרות בכורש מלך פרס'. מפלגת מלחמה מצויה הייתה כמובן מאליו בחצר המלוכה אשר בסרדס, שהצעה זו התאימה בדיוק לרוחה. אך קרסוס עדיין התנגד לכך.

באותם הימים בא מישהו ממילטוס, וסיפר בדרך-אגב שראה את תאלס. 'היאך' אמר קרסוס, 'הוא חזר אל ביתו ולא שלח לי כל מענה? כלום יכול אתה להבין זאת, סולון? אנחנו ממתינים לדעתו והוא שותק!'.

-'ואתה עודך זקוק לדעתו, מלך הלודים'? ענה סולון בשעה שפשט את זרועותיו, והורה לו אל העיר שלרגליהם.  -'כן!' קרא קרסוס בכעס. 'דווקא עכשיו! נפשי אינה מוצאת לה עוד מנוח. תחילה ידעתי אל מי לנטות, אליך איזופוס! אבל כיום אין אני יודע עוד. אשמתך היא, סולון!'.

-'שלח נא ציר למילטוס' אמר סולון בשקט. 'החכם שבחכמי יוון ישחרר אותך מספקותיך. ובינתיים, נכין נא ספל של יין-הרקח, מתובל ברעל שממית במהירות'.

-'אבל גם את יין החופה, שהחתן והכלה שותים אותו יחד!' דחק איזופוס. 'כן יהיה' אמר קרסוס. 'שניהם יעמדו מוכנים. נשמע מה יאמר לנו תאלס.

ושוב יצא שליח דחוף למילטוס. משחזר, יכול היה רק בקושי לעבור את רחובות סרדס, שהיו הומים מן המתקוממים. צבאותיו של קרסוס נלחמו נגד העם מר-הנפש. צחצוח החרבות עלה ונשמע עד לבית המלך, שבו ישבו יחד עם קרסוס שני ידידיו, סולון ואיזופוס, והחתן והכלה הצעירים.  

קרסוס קרא את תשובתו של תאלס, נאנח, והושיטה לרעיו. איזופוס קרא בלחש ובקול רועד: 'המלך! קמתי והלכתי למסעות על מנת למלא את רצונך. בלבי לא מצאתי את החכמה שביקשת ממני. בין היוונים ישנו רק אחד שמבין את דבר המדינה לעמקו, עד כדי לפתור שאלה כזאת. את האחד הזה בקשתי באתונה. אבל הוא עזב את עיר מולדתו. יצאתי בעקבותיו. רק בקפריסין נודע לי היכן הוא. אצלך הוא. לפיכך, אני שותק. האלך ואביא לך את החכמה בדלי שבידי, אם אתה יכול לשאובה מעצם המעיין!? עשה נא, המלך, ככל אשר ייעצך סולון!'.

ביד רועדת נטל קרסוס את יין הרעל מן השולחן, ביד רועדת הגישו לסולון, וכיסה בידו את עיניו המוצפות דמעות.   סולון נגש אל הזוג: 'אומפלה, עלי לקחת דברים נכבדים עם החתן. אביך מבקש, שאנו הגברים נישאר לבד.

-'אם כן, אבקוסמוס,'- אמר סולון -'כלום עודך עומד על דעתך שיש לעשות את בני האדם מאושרים? התשמע את קול המתקוממים למטה? מתן שמים שלך הוא שחוללו. האם מבקש אתה להשפיע עליהם את שפע הלחם הנצחי ללא דאגה, ללא עבודה? או אולי תאמר לשמור לך את סודך בקרבך? כן, הכחידהו! שכחהו! אומפלה שלך היא, מפני שאתה ראוי לה. קרסוס יתננה לך גם אם לא תגלה את סודך הפלאי. ואתה שמע בקולי: הנח להם לבני האדם ויזיעו על תלמי שדותיהם כאשר הזיעו מאז, ויעמלו ויעבדו עד אפס כוחם. כך טוב להם. בדרך זו יגיעו למשהו'.

אבקוסמוס הזדקר: 'רק לנסותני אתה אומר, סולון! רוצה אתה לראות אם נפשי שפלה כל כך שלא אעמוד בדבורי! אומפלה כלתי היא, ומחר אגלה את סודי. האמצעי אינו שלי, של כל בני האדם הוא, שלמענם שמרתיו בנאמנות. העובדה, שאלה כאן למטה מתהוללים, אינה משנה את זכותם . הם מתהוללים רק מחוסר ידיעה. אני אבוא ואפקח את עיניהם'.

אז פתח סולון ואמר בקול רך:  'ניחשת ומצאת. ניסיון היה זה, שאמרתי לנסותך בו. אבקוסמוס, אני אוהב  אותך כמות שהנך.עוד לא אהבתי אדם מעולם כאשר אני אוהב אותך. הה, חולם יקר, הה, אתה הנותן אושר לבני האדם! ראוי הנך וזכאי, שיהיה לך גם חלומך אתה – להתחתן במלך. מעולם לא היית מאושר יותר, אבקוסמוס, ואילו גם זקנת ושבת לא היית עוד מאושר מעתה!... ראה קרסוס, פעם נדברנו יחדיו על אודות האושר האמיתי. הנה הוא  לעיניך! אבקוסמוס! אוהב הוא את בני האדם, ואת הנסיכה. וכל אלה שמכירים אותו יאהבוהו כנפשם... אבקוסמוס, הרק נא את הספל הזה שקרסוס מגישו לך על ידי. הרק נא אותו, ושתה לחיי האנושות, וחשוב נא על האשה אשר אתה אוהב!'

ואבקוסמוס שתה.

שאלות למענה:

1.     עם איזו דמות אתה מזדהה?

2. האם סולון צודק בגישתו? חווה דעתך.
3. אילו המצאות הביאו אושר לאנושות ואילו הביאו צרות?
4. אזופוס טוען כי  בכל מקרה מישהו יגלה את הדרך לייצר מזון בזול. כיצד נתייחס לטיעון זה?
5. אם ניטול אדם שחי לפני 600 שנה, ונעבירהו 400 שנה קדימה, כיצד יחוש?
6. אם ניטול אדם שחי לפני 200 שנה, ונעבירהו לימינו, כיצד יחוש?
7. מהו הסיכוי והסיכון הנובע מן ההבדל בין שתי תשובותיך האחרונות?
8. "ובשית מאה שנין לשתיתאה יתפתחון תרעי דחכמתא לעילא ומבועי דחכמתא לתתא ויתתקן עלמא בשביעאה  ...' וכנסת ישראל יוקים לה מעפרא ויזכר לה הקב"ה" (זוהר וירא). כיצד יש לראות את התהליך המתחולל בימינו לפי הזוהר?
9. האם לדעתך ישנה משמעות לעובדה שהמחבר של סיפור זה הוא בנימין זאב הרצל?
10. נסה לכתוב סיפור קצר בנושא 'כיצד היה העולם משתנה בהעדר המצאה x

או כיצד היה משתנה בעקבות המצאה שתוסיף מדמיונך.